אינטימיות מוגדרת כקרבה רגשית עמוקה בין בני אדם הנוצרת הן על ידי מגע פיזי והן על ידי דיאלוג מילולי. והיא כרוכה באמון ובנכונות לחשוף את עצמי בפני אדם אחר.
בין אנשים אשר ביניהם אינטימיות רגשית נוצר מרחב שכל כולו אהבה ללא תנאי, שם אנחנו יכולים לבוא לידי ביטוי באמת. איזה כיף לחיות בעולם כזה, שאנחנו יכולים להיות באהבה כל כך עמוקה עם העולם, מקום שלא שופטים אותנו, שאין שם ביקורת, מרחב של אהבה ללא תנאי, איך שאנחנו זה מספיק
בפרויקט שלי השנה, החלטתי לחקור מהי בעצם אינטימיות עבורי. דרך עדשת המצלמה
אני בודקת את המושג החמקמק הזה שכולנו כמהים אליו ורבים אינם מצליחים לחוות אותו.
חקרתי בלי סוף על המושג המסובך הזה-"אינטימיות". הגעתי להבנה שלפני אינטימיות בין בני זוג או חברים ישנה האינטימיות הראשונית, אינטימיות משפחתית. אינטימיות מתחילה מהשורשים, מהקשר ההורי, מאמא ואבא. האינטימיות בין האם לתינוק שלה מתחילה בלידה כאשר האם מפרישה מהמוח "הורמון אהבה" הנקרא אוקסיטוצין, ההורמון גורם לה לפתח אמפתיה לתינוק ושם הסיפור שלנו מתחיל...
התחלתי את החקירה שלי מהמשפחה של אבי, אבי חזר בתשובה כשהייתי בת שנתיים ועבר להתגורר בבני ברק יחד עם אשתו החדשה. נראה היה שבמשפחה חרדית בה חיים בצפיפות הורים ושמונה ילדים, האינטימיות נדרשת, אך האמנם? האם יש שם כנות, אהבה ללא תנאי? קבלה ללא ביקורת?
עם השאלות הללו המשכתי בחקירת הסביבה הקרובה לי, החברים. ניסיתי לבדוק את החלקים הפיזיים של המושג הזה, המבט, החיבוק, הקרבה או הריחוק.
בעקבות הסגר הקורונה, מצאתי עצמי בסיטואציה לא כל כך מוכרת. אני, אימי זהבית, גיא אחותי הקטנה ורפי בעלה של אימי,יחד, סגורים בבית אחד למשך חודשיים שלמים. הקורונה גבתה מחיר כבד וכואב אך החלטתי למנף את הסיטואציה שאליה נקלענו ולהפוך אותה לדבר חיובי, הרי אנחנו במילא תקועים יחד לא?
משפחתי תוכל להעיד כי המצלמה הייתה בידיי 24/7, ככל שעברו הימים הם קיבלו את העובדה שהמצלמה היא חלק ממני וכעת היא כבר חלק מהמשפחה. בהתחלה הם נרתעו ואף לפעמים התעצבנו ומשפטים כמו "יובל, זה מעצבן" או "די תפסיקי לצלם כשאוכלים" היו משפטים שנאמרו לפחות מספר פעמים ביום, אך עדיין זה לא עצר אותי. המשכתי לצלם גם כשהגיעו אורחים או בעת האוכל או כשאחד מבני הבית יצא מהמקלחת עם מגבת לגופו, צילמתי גם במצבים לא הכי פוטוגנים או נוחים, החוויה הזו הפכה אותנו קרובים יותר.
מסע הצילום שלי בתקופת הקורונה החל בצילום של משפחתי המצומצמת, אט-אט הלך והתמקד באימי, זהבית. המצלמה הייתה הכלי עבורי להתקרב לאימי וליצור אינטימיות של אם ובת. בזכות הפרויקט, אני ואימי, יצרנו קשר מיוחד ואינטימי שלא היה בעבר..
אפשר לומר שהלימון הפך ללימונדה…. בעיניי המצב העגום הזה הוביל אותי ליצירה פורייה יותר מבעבר ובאמת הצלחתי להשקיע את כל כולי בדבר שאני באמת אוהבת, הצילום והיצירה.